ישנן בלוגריות -והן לא אני- שהבלוג שלהן מסדר להן קריירה. I'M REVOLTING
הבלוג של סו וו הפך אותה מאשה יצירתית אך חסרת הגדרה לאוצרת ולעורכת במגזין אמנות נחשב. "כשעברתי לאל. איי. לא היתה לי עבודה", היא מספרת "אבל כל הזמן הסתכלתי על חפצים והייתי צריכה מקום להניח אותם ולחשוב על המשמעות שלהם". כשרון ההתבוננות הפרטי מאד של סו וו חילחל גם ללופט הקטן שלה בדאונטון .L.A. יש שם מקבץ של רהיטים ופריטים, שהפכו לאמנות תודות לחשיבתה יוצאת הדופן של הבעלים ולסיפור חייה: את שולחן הקפה, שפוסל מיחידת עץ אחת, היא קיבלה "מאיש גדול מאד שאמר לי, שהחזיק אותו בחלק האחורי של הואן שלו כדי שיוכל לנמנם עליו". אוסף של תבניות לייצור חלקי מטוסים מוצג בגאווה על שני מדפים ושני סלעים חרוטיים קטנים נושאים איתם סיפור לא צפוי: "לידיד שלי קייסי ולי יש קעקועים של הסלע הקטן. הוא רצה לכסות קעקוע ישן בסנסקריט או משהו כזה, ואני התקעקעתי איתו. ואז, ננסי, החברה שלי, שלא ראתה אותי עירומה ולא ידעה, שיש לי קעקוע של סלע, קנתה לי את הסלע השני באיזה מחסן של מוצרים מוקצפים. איכשהו, הסלע המזויף מקצף גרם לה לחשוב עליי".
הלופט של סו וו ממוקם באיזור מחוספס ותעשייתי בחלקו של לוס אנג'לס וזה מתאים לה מאד. "ערים גדולות הן מקומות מבולגנים וקשה להרגיש בהן שייכות, אלא אם כן את גרה בעצמך באיזור מבולגן. זה מאלץ אותך לחשוב על הדרך שבה העיר מאורגנת ולחשוב למה המקום שאת גרה בו הוא כזה...אני רואה מהחלון את השלט של הוליווד, את איצטדיון הדודג'ר ואת הזיקוקים שעפים בשמיים, כשהם מנצחים. אני רואה גם את בית הכלא המרכזי לגברים, המוסד הפסיכיאטרי הכי גדול במדינה ויום אחד הבנתי, שיש שם תאים שגם מהם אפשר לראות את הזיקוקים".
הצילומים נלקחו מהאתר של המגזין Sight Unseen.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה