זה התינוק החדש שלי. אני צופה בו שוב ושוב ומריירת, תמונה אחר תמונה, על ההברקות, שמרצדות כאן בכל פינה כמו זיקוקים על עוגת יום הולדת. הוא נולד באמצע שנות החמישים בשכונה שקטה באוסטין ושייך לבן המסעדן ולאן, דקורטורית שהייתי שוכרת על בליינד כדי שתעצב את הדירה הפרטית שלי. הבית הזה עשוי ממודרניזם, מאמנות, מחיבור אדוק לנוף המדברי שמסביב (צבעי האדמה, כיסאות האקוויפלה המכסיקניים, השטיחים הארוגים, עציצי החרס והאור) ומיצירתיות (הספה הפינתית שנוצרה מכסאות דו-מושביים ומוטיב המשבצות במגבות המטבח ובכיסוי המיטה).
אבל זה לא הכל. מה שטוב כאן במיוחד לטעמי, הוא העיצוב המשומש: המטבח הישן עם ידיותיו המסוגננות, חדר הרחצה וחיפוי האבן של האח, שהגיחו משנות השישים או השבעים לכל המאוחר. מאפיינים מבניים ישנים, שממלאים את תפקידם כראוי, חייבים להישאר ולהשתמר, כי הם מוסיפים לבית מימד של עומק וזיכרון. איזו תובנה נהדרת זו וכמה היא חסרה בעיצוב הפנים הישראלי.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה