יום ראשון, 24 בינואר 2016

אבודים ונמצאים.


נוודים הם לא תמיד שיכורים חסרי בית. לפעמים, הם צעירים חופשיים ונשובי רוח נדודים. הצלם מייקל ג'וזף מאוהב בקהילת נוודי הרכבות. מזה מספר שנים, הוא מצלם את חבריה וחברותיה בתחנות הרכבת ובנקודות המפגש שלהם בערים האמריקניות הגדולות. הוא מרכז את תמונותיהם בפרוייקט תיעודי מתמשך, שנקרא LOST AND FOUND. וכך הוא כותב עליהם:

"בעוד רוב האנשים בוחרים בנתיב המקובל, קבוצה של צעירים אמריקניים מטיילת בארצות הברית על רכבות משא ובטרמפים מזדמנים. הם עוזבים את בתיהם כדי למצוא עתיד טוב יותר ולפעמים עבודה. לעיתים קרובות, הם אבודים ומונעים מכוח תאוות נסיעות, אסקפיזם והרפתקנות. חלקם נמלטים מסיטואציות משפחתיות פוגעניות. נווד הרכבות קושר מטפחת לצווארו ויוצא לדרך בחיפוש אחר משהו טוב יותר ולעיתים, בחיפוש אחר עצמו.

אולי פגשתם במקרה נווד כזה ונרתעתם מקעקועי הפנים שלו, מהפירסינג, מהזקן הפרוע, מהצלקות והפצעים הפתוחים, מהצמות והלכלוך שמבדלים אותו מהזרם המרכזי ואולי לא הבחנתם בו בכלל.

חברי תת התרבות הזו נודדים מנקודה לנקודה בארבע רשתות הרכבת הפרושות ברחבי ארצות הברית, כשהם נעזרים במדריכים ובמפות. לעיתים, הם נוסעים בחבורות ולעיתים לבד. הם נפרדים, חוברים לנוודים אחרים ולעיתים קרובות, מתלכדים מחדש. אלה שהתחילו את מסעם בודדים ואבודים, מוצאים לעצמם  משפחה חדשה וכמו בכל משפחה גם כאן שולטים חוקים של חלוקת כסף ומזון.

ממש כמו הגרפיטי בחוצות הערים, גופם ופניהם של האנשים האלה הופכים לסיפור חייהם הויזואלי. לעיתים קרובות, הם מקעקעים זה את זה עם סיכה ודיו ומנציחים זכרונות מטיולים. ישנם סמלים נפוצים, כמו הקעקוע של  מספר השנים בדרכים. קעקועים אחרים מאפיינים קבוצות נוודים ספיציפיות. לעיתים, כשאחד החברים מת, האפר שלו מעורבב בדיו וכל אחד מהחברים האחרים מקבל קעקוע של אחוות אחים לדם. 

החיים על מסילות הרכבת נושאים איתם סיכונים רבים של התנכלות, ירי, מוות, מחלות והרעלות סם, אך הם גם משתלמים בגדול. יש כאלה שטיילו בכל ארבעים ושמונה המדינות. האדרנלין הדוהר בדם בזמן תפיסת רכבת והציפיה לחקור יעדים חדשים יכולים להיות משכרים. יש כאלה שנודדים במשך תקופה קצרה בעוד שאחרים הופכים את הנדודים לדרך חיים. הם מחליפים את מירוץ העכברים והרביצה במשרדים חנוקים באוויר פתוח ובחירות. הם יכולים לגבש לעצמם זהות לפני שהעולם יכתיב להם מי הם צריכים להיות.

הצילומים האלה אינם תיעוד של חייהם אלא מבט מקרוב על נשמותיהם האינדיבידואליות. המראה הקשוח שלהם מתעתע. הם מן האנשים הנדיבים ביותר שאפשר לפגוש. הם ניחנו בנפש פתוחה ובמתנת הזמן. וכפי שאחד מהם אמר: "הם יתנו לך את זמנם, כי זמן זה כל מה שיש להם"".












































אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה