אומרים שאין עיצוב פנים ישראלי ואני טוענת שיש. ארץ הקודש אמנם לא פיתחה סגנון משוכלל כמו הדני או יצירתי כמו האמריקני, אבל היא שימשה -ועדיין משמשת- בית גידול משגשג לעיצובים מהחיים. דקורציה עממית לא מיוצרת במעבדות. היא מתהווה מעצמה בבתים של אנשים חיים. היא לא שואבת את השראתה מאתרי דקור מובחרים אלא מחנויות ריהוט זולות ורשתות של הכל בדולר. היא ניזונה מצרכים בוערים, חשבון בנק מצומצם, חקיינות ומקורות אסוציאטיביים רבים מספור. לעיתים, יוצא ממנה משהו מוצלח.
הרשומה הזו מוקדשת לישראליות היקרות, שפיתחו -בלי שום כוונה- סטייל מקומי מובחן. כולנו פגשנו אותן, מתישהו בחיים: הבוהמייניות במיטב שנותיהן, עם ההשכלה העל תיכונית, הרקע המקומי המושרש, החיבה המופגנת לספרות, לקיטש, לטיולים בעולם ולשווקי פשפשים. הנשים שאוהבות מפגשים עם חברות (אפשר בבית קפה) ותכשיטים סטייל אילנה גור, שמתנאות לעיתים בשיער אדום וטוניקות הודיות ותמיד-תמיד בולטות בשטח.
היכנסו לבתיהן של האמזונות הותיקות ותמצאו שם שפע אינטואיטיבי מבלבל: רהיטים שנרכשו לפני ארבעים שנה, עם הנישואין הראשונים, פסלוני אר-דקו, מזכרות מטיולים, שידות עם צילומים משפחתיים, שטיחים אתניים, כריות ברקמה בוכרית, צמחים משתרגים במרפסת, אוסף של חנוכיות עתיקות ולצידן חנוכיית פקקים שהנכד המוכשר הדביק בגן, כלב בוקסר מקרמיקה עם מברשת לניקוי האסלה בשירותים. חיים שלמים, שנפרטו לחפצים וקובצו יחדיו למיש-מש חינני, שמאיים -לעיתים- להתפקע מרוב רגש. הסגנון הזה הוא יצירה מקומית, מייד אין איזראל אורגינל, והוא טוב. אני אומרת לכן, שהוא טוב.
לא נזקקתי ליותר ממבט אחד בדירתה היפואית של דפנה -אשה בשלה ומטופחת- כדי להבין שהיא בת השבט. כל הסממנים נמצאים כאן: ספות הקטיפה, מנורות האר-דקו, האריגים האתניים והגודש האמוציונלי. אני רואה את בעלת הבית מרחפת בחדרים, חמושה במשקפיים אופנתיים ושפתון לוהט, מצביעה על חפצים ומדווחת בטון דידקטי ש"זה צילום של הסבים שלי מפולין", "את הציור הזה קיבלתי מחבר קרוב" ו"את ראשי הבובה האלה השגתי כמעט בחינם ממספרה שנסגרה". לכל פריט יש סיפור אישי משלו, אחרת לא היה נכנס הביתה. חיים ארוכים סופחים אליהם פריטים ספוגי זיכרונות ודפנה רוצה לחיות במחיצתם כל עוד היא קיימת. ומי שחש מחנק, מוזמן לעלות לגג ולהתבשם משדרת העצים המלבלבת.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה